איש חילוץ בחברת לשירותי תיקון רכב טען תבע כ-450,000 שקל עבור שעות נוספות שבהן היה כונן.

השופט דחה את תביעתו לאחר שהתרשם כי בשעות אלה הוא היה חופשי לעשות כרצונו, ואף קיבל תשלום עבור הכוננות.

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה את תביעתו עובד חברת "טומי שירותי רכב", וקבע כי הוא אינו זכאי לשכר עבודה בשעות שבהן הוא כונן. סגן הנשיא השופט צבי פרנקל שוכנע כי בשעות שבהן התובע היה זמין לקריאות השירות הוא היה חופשי לעשות כרצונו, ולכן די בתוספת כוננות ששילמה לו החברה.

התובע עבד בחברה במשך כשש שנים עד 2015. בתביעתו הוא טען כי בין היתר כי עבד בחברה – העוסקת בשירותי חירום של תיקון וחילוץ רכבים – במשך כ-12 שעות מדי יום. לטענתו, בכל שעות אלה הוא עמד לרשות העבודה, בין אם קיבל קריאות ובין אם לא, ומתוך שעות הועסק 4 שעות נוספות מדי יום, בגינן לא קיבל שכר.

הרכיב המרכזי בתביעה היה עבור שעות נוספות, עבורן התובע תבע כ-450,000 שקל.

הנתבעת טענה כי התובע עבד במשרה מלאה של 8 שעות ביום ולא נדרש לעבוד 12 שעות מדי יום, אלא להיות זמין לקריאות בין השעות 7:00-19:00 לקריאות, כלומר שהה בכוננות ובין לבין היה פנוי לעיסוקיו.

לטענתה, בשעות הכוננות הוא קיבל קריאות בודדות, וכאשר עבד בפועל קיבל שכר עבור שעות אלה. בשעות שבהן היה כונן אך חופשי, קיבל תשלום "תוספת כוננות".

להוכחת עמדתה היא צירפה בין היתר דו"ח קריאות של התובע (המפרט את מספר הקריאה, התאריך, השעה, מיקום הקריאה, שיבוץ התובע לקריאה, הגעת התובע לקריאה ושעת הסיום), וכן דו"חות מיקום באמצעות GPS.

ביקורים וקניות בסופר

לאחר שבחן את טענות הצדדים, השופט פרנקל קבע כי התובע לא הוכיח כי מסגרת העסקתו כללה 12 שעות עבודה ביום, ואף לא הוכיח שיש לראות בשעות הכוננות כשעות עבודה המזכות אותו בשכר.

השופט הבהיר כי "עיון בדוחות מלמד כי התובע לא נדרש לעבוד בכל יום 12 שעות כטענתו, התובע לא נדרש להתחיל את יום עבודתו באופן קבוע בשעה 7:00 ולא לסיימו בשעה 19:00. כך, נמצאו ימים בהם התובע שובץ בחלק מהיום למספר קטן של קריאות ואף לקריאות בודדות, ובוודאי לא כנטען על ידו".

השופט אף פירט כיצד במהלך שעות הכוננות התובע ביקר את אחיו ואת אמו, וכן עשה קניות בסופר. יתרה מכך, בתקופת העבודה התובע ביצע אימונים במשרד חקירות לצורך הכשרתו כחוקר פרטי.

בנוגע לעניינים אלה, השופט ציין כי תשובותיו של התובע היו "סותרות ומתחמקות", ואף כי תשובתו של התובע עצמו בבית הדין מלמדת שהוא היה מודע לכך שבין הקריאות, הוא היה פנוי לעסקיו.

השופט הסביר כי הקביעה בדבר "שעות עבודה" מתבססת על מאפייני העבודה ומהות המשרה. במקרה זה, ולאחר שהבהיר כי לא הוכח שתדירות הקריאות היתה כזו שמנעה מהתובע זמן חופשי, הרי שלא מדובר בשעות עבודה.

"הנתבעת אף שילמה לתובע תמורה בגין זמן הכוננות בה שהה ועל כן ואף מן הטעם האמור, דין תביעתו להידחות", הוסיף.

בהמשך פסק הדין השופט דן בתביעת התובע לזכויות נוספות, כגון הפרשות לפנסיה, דמי הבראה ופדיון חופשה, והורה לנתבעת לשלם לו כ-25,000 שקל. מאחר שלטובת התובע נפסקו רק כ-5% מסכום התביעה, השופט קבע כי התובע הוא שיישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 שקל – סכום שהיא רשאית לקזז מהפיצוי.

ב"כ התובע: עו"ד ברוך כהן, עו"ד סופיה מיכאלי

ב"כ הנתבעת: עו"ד רויטל חן

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

---

מאת: עו"ד לילך אהל מסנר העוסקת בדיני עבודה 

הכותבת לא ייצגה בתיק.