בפסק דין מנחה, בו התקבל ערעור של חברה שמענק הקורונה שלה קוצץ, נקבע בין היתר כי רשות המיסים אינה רשאית לעכב החלטה בהשגה על מענק קורונה מעבר ל-120 הימים שנקבעו בחוק.

השופטת אורית וינשטיין מבית המשפט המחוזי בחיפה קיבלה לאחרונה ערעור שהגישה חברת לאבטחת טיולים נגד רשות המיסים. הרשות אישרה לחברה רק חלק ממענק הקורונה שביקשה, וגם זאת באיחור של 68 יום מהמועד האחרון שנקבע בחוק. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות הרשות וכתבה בין היתר כי מענקי הקורונה נועדו לתת סיוע מהיר ויעיל לעסקים.

חברת ״ב.ג. בטחון הצפון״ עוסקת מאז 1999 בשירותי אבטחה, ליווי ומתן שירותי רפואה לטיולים ומחנות בהם משתתפים ילדים ובני נוער.

התפרצות מגפת הקורונה גרמה להפסקה מוחלטת של פעילות החברה, ולהוצאתם לחל״ת של 134 עובדיה.

בהתאם לחוק לסיוע כלכלי לעסקים בתקופת הקורונה הגישה החברה הגישה בקשה למענק בגין השתתפות בהוצאות קבועות לחודשים מאי-יוני 2020 וטענה כי היא זכאית למענק בסך של כ-386,000 שקל.

רשות המיסים לא קיבלה את הבקשה במלואה וקבעה שהחברה זכאית לכ-214,000 שקל בלבד. סכום זה שולם לה.

החברה הגישה השגה, ומשלא התקבלה תשובה, הגישה גם ערר. במרץ 2021 הוגשה לתיק הערר החלטת הרשות בהשגתה של החברה ונקבע כי יש להקטין את המענק לכ-110,000 שקל בלבד. בהחלטה נקבע כי השינוי נבע מבדיקה נוספת של נתוני השכר.

החברה טענה כי ההחלטה בהשגה ניתנה בחלוף המועד שנקבע בחוק הסיוע הכלכלי (120 יום מהגשת ההשגה) כך שיש לקבל את הערר על הסף.

רשות המיסים טענה שאמנם חל עיכוב אך מאחר שלא נקבעה בחוק סנקציה בגין איחור במתן ההחלטה בהשגה, המועד הקבוע בחוק אינו מחייב. היא הוסיפה כי החברה היא ״עסק עונתי״ מה שמצדיק חישוב המענק שלא לפי המקדם שנקבע בחוק.

ועדת הערר קבעה המועד הקבוע בחוק להחלטה בהשגה הוא הנחיה לא מחייבת. לגופו של עניין הוועדה קיבלה את הערר חלקית וקבעה כי היותה של החברה ״עסק עונתי״ מהווה עילה סבירה לשינוי שנעשה על ידי הרשות. עם זאת, היא דחתה את אופן החישוב וקבעה שהחברה זכאית ל-214,000 שקל.

על כך הגישה החברה ערעור. היא טענה שההחלטה בהשגה ניתנה באיחור משמעותי ללא סיבה מוצדקת. לדבריה, מדובר בסחבת, בניסיון להתיש אותה, ויש להורות על קבלת הערר על הסף. עוד היא טענה כי לא ניתנה לה זכות להגיב לטענת ה״עסק העונתי״ שמהווה הרחבת חזית.

התנהלות לא ראויה

השופטת אורית וינשטיין קיבלה את שתי טענות החברה במלואן.

היא ציינה שהרשות איחרה במתן ההחלטה בהשגה ב-68 ימים ללא הסבר או הצדקה. השופטת כתבה כי מאחר שתכלית החוק היא לקדם בזריזות את מתן המענקים על מנת לספק לעסקים ״חמצן״, לא ניתן לעכב את ההחלטה מעבר למועד הקבוע בחוק וצריך היה לקבל את הערר בשל האיחור.

עוד היא קבעה כי נפל פגם בהחלטת ועדת הערר בכך שביססה את הכרעתה על טענת ה״עסק העונתי״ מבלי לקבל את עמדתה של החברה ותוך פגיעה בזכות הטיעון שלה. היא הוסיפה כי קביעת הוועדה שהחברה היא ״עסק עונתי״ אינה מבוססת.

בסוף דבריה, השופטת הבהירה לרשות שהמענקים המגיעים לבעלי העסקים מכוח החוק אינם ״נדבה״ והם כאוויר לנשימה עבורם והתנהלות הרשות במקרה זה לא הייתה ראויה.

הרשות חויבה בהוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 45,000 שקל.

• ב״כ המערערת: עו"ד מיכל פוירשטיין-ריינפלד
• ב״כ המשיבה: עו"ד רונית ליפשיץ מפרקליטות מחוזי חיפה (אזרחי)

עו"ד איתי הכהן עוסק/ת ב- מיסים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פורסם באתר פסק דין